גן הדובדבנים

גן הדובדבנים

נשאלת השאלה מדוע היפנים מעריצים את פריחת עץ הדובדבן? יש  משהו קסום ורוחני ע"פ תפיסת הדת הקדומה – השיטו. לפי תפיסה זו, אין זה מובן מאליו, שהדבר יתרחש, ישנו איזה כוח מניע את התפרצות היופי הזה. להיות עטופים בקריאת שמחה מרוגשת קריאת התפעלות מיופי הפריחה ועוצמת. ליפנים ישנה פילוסופיה שלמה סביב עצי הדובדבן, סאקורה הוא השם היפני לעץ נוי דובדבן, הסאקורה הוא סמל מוכר של יפן, שאמורה לסמל את האופי היפה אך חמקמק ובר – חלוף של החיים, והוא מופיע בתדירות באומנות היפנית.

 המחזאי צ'כוב גם הוא השתמש כמטאפורה בעץ הדובדבן, במחזה שלו "גן דובדבנים". גן הדובדבנים סימל את כוחה של אריסטוקרטיה ואת מעמדה. השקיעה של האריסטוקרטיה בסופו של המחזה בא לידי ביטוי כאשר המשפחה עוזבת את האחוזה לקול כריתת גן הדובדבנים.

נראה שיופיו של עץ הדובדבן כישף את האדם וכול אחד ניסה לתאר ולהאדיר את יופיו בדרך שונה. לפריחתו של עץ הדובדבן השפעה רבה, כפי שניתן לראות בתרבות היפנית. הם אימצו את העץ ללבם, והם חוגגים את בו האביב עם פריחת עצי הדובדבן הם משתאים מהתופעה. גם המחזאי צ'כוב ראה בעצי הדובדבן את הועצמה ביופיים, והשתמש בדימוי העצים במחזה שלו .

עצי הדובדבן- היה להם חלק גדול בנוף ילדותי, המטע או הגן הדובדבנים היה בחצר שלנו. יותר נכון, החצר הייתה מחולקת בקו דמיוני בין המשפחות, למי איזה חלק שייך. החלקה של בן דוד של אבי הוגדרה כחלקה הגדולה ביותר, ולו היה מטע העצים הגדול וחיות משק כחלק מאותו גן.

אני כילדה לא הייתי קשובה לחוקים הברורים שישנם גבולות בין חלקות אדמה למרות שהגן היה מגודר. לא יכולתי לעמוד בפיתוי ולא להיכנס אליו ללא רשות. כדי להגיע לאותו גן קסום הייתי צריכה לעבור דרך חיות המשק, הייתי מאוד נהנית לשחק איתם ולהאכילם במיוחד את התרנגולות, חלקן אפילו נקרו את אצבעותיה. לאחר שקצת גדלתי מצאתי לי שיטות אחרות איך להגיע אל הגן. טיפוס על עצים זו הייתה המומחיות שלי.

בסוף החצר שלנו הייתי מטפסת על העצים שהיו צמודים לגדר המפרידה בין החצר שלנו לגן הדובדבנים, וכך הייתי עוברת מעץ לעץ,  מתיישבת לי על אחד הענפים ומתבוננת מלמעלה על הגן.

במזמן שהעץ נטע את פרותיו, פשוט היית מתענגת על כול דובדבן שבא לפי, חלקן היית תולה על אוזניים כקישוט, היית אומרת לאמי "תראי איזה עגילים יש לי", קוראת להם "עגילי דובדבנים".

כך גן הדובדבן היה לי לגן משחקים הפרטי שלי, זהו מקום שאפשר לי לנדוד למחזות רחוקים, העצים היו כמעט כמו חברים שלי, רצה ומתחבאת ביניהם, מרחוק שומעת צליל עמום, אמי קוראת בשמי, אני צוחקת עם עצמי,  אף אחד לא ימצא אותי כאן.

הטיפוס על עצי הדובדבן בחזרה בדרך שהגעתי אל הגן הייתה קשה,  היית חייבת לעבור דרך המשק, לחצות אותו כדי להגיע לשער היוצא. פחדתי שבעלת הגן תתפוס אותי או שהתרנגול אדום כרבולת משוחרר ויתקוף אותי.  כך או כך, המכשולים לא הרתיעו, חזרתי אליו שוב ושוב, הוא פשוט היה קורא לי כול פעם מחדש.

ההשראה שבעקבותיה החלטתי לכתוב על עצי הדובדבן באה משמלת הדובדבנים שלי, רכשתי שמלת וינטז' באחד השווקים בלונדון. הדפס הדובדבנים תפס את עיניי וזיכרונות מטע דובדבנים הציפו אותי. כנראה זה השאיר בי חותם גדול יותר ממה ששערתי. 

אסיים בציטוט " כל רוסיה היא הגן שלנו. הארץ רחבת- ידיים ויפה להפליא... והאומנם מכל דובדבן שבגן, מכל עלה, מכל גזע אין מביטים אליך יצורי אנוש, האומנם אין את שומעת את הקולות ... " . צ'כוב כתב בצורה פיוטית את המחזה גן דובדבנים, בה הוא הציג את היסטוריה חברתית לא רק של רוסיה, אלא של המערב כולו. בסוף המחזה כריתת עצי הדובדבן סימלה גם התחלה חדשה. הפרידה שלי מגן הדובדבנים שלי, אפשרה לי התחלה חדשה, בעלייה לארץ, אומנם אין לי גן דובדבנים היום, אבל הגן שסביבי הוא ביתי.